מכתב מאמא בתיה - 30 למותו
רון אהוב שלי
עברו 30 יום ואני עדיין לא קולטת. הגוף עובד על אוטומט, הראש על רציונל והרגש מחכה לכאבי הפנטום שעוד יגיעו, כי הייתי כל כך קשורה אליך שאני מרגישה כאילו קטעו איבר מגופי, אבל אני עדיין בהלם ועצמת הכאב רדומה.
אני יודעת מנסיוני עם סבתא טובה ועם חיים אחי זכרונם לברכה, שההתפרצות תגיע בזמן ובמקום שלא קשורים לשום דבר. ואני אתמסר לכאב ואתן לו לשטוף אותי בהודיה ואולי מעט הקלה.
ילד יקר שלי, אתה לימדת אותי להיות אמא, על כל המשתמע מכך. את כל הטעויות של אם טריה עשיתי עליך, ואף אחד לא לימד אותי, פעלתי מתוך אינטואיציה ועם המון אהבה שאינה תלויה בכלום.
אני שלמה עם הדרך שעשיתי איתך, עשיתי את הטוב ביותר שהיה באפשרותי ואתה ידעת להוקיר תודה ולדאוג שנדע שאתה אוהב אותנו.
אני כל כך מתגעגעת אליך ובעיקר מחכה ממך לסימנים, אותם סימנים שדיברת עליהם כל הזמן ושאפשרת לי לראות אחד מהם בגדול בהלוויה שלך, אותו רגע בו נפתחו ארובות השמיים בדיוק כשהורידו אותך לקבר ונפתחו כל המטריות, ואני הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי לך בליבי - "רון, אתה צוחק עלי עכשיו, נכון? מוכיח לי שזה אמיתי".
היית על סיפו של שינוי לטובה, דרך לשיקום, אופק אופטימי, והיית נרגש וסקרן לראות מה יקרה בעולם לאחר ימי הקורונה. המוות הפתאומי שלך עצר הכל ואנחנו נותרנו עם שבר גדול ועצב מצמית.
השארת לנו ירושה מדהימה של ציורים וצילומים שאנחנו נדאג לנצור ולשמור, וגם לפתוח לעולם שיכיר את כשרונותיך. אני בטוחה שאין התנגדות מצידך.
אני מבטיחה לך שעם כל העצב על לכתך, אבא ואני נשתדל לחזור לחיים. אנחנו רוצים לחיות, לראות את עומר גדל ולהיות פה בשביל האחיות שלך. אני יודעת שזה חשוב לך כי אתה אף פעם לא רצית להפריע את מהלך חיינו. כאב לך שלפעמים היינו צריכים לוותר על דברים כדי להיות איתך. אך למדנו לתמרן ולהיעזר במשפחה המורחבת כשצריך, ואפילו לצאת לטיולים ארוכים בחו"ל כי לא הסכמת שנבטל בגללך.
אני רוצה להודות מעומק ליבי לכל בני המשפחה שתרמו מזמנם ועזרו לנו להמשיך בשגרת חיים מיטבית בעיתות משבר.
רון אהוב שלי, נוח על משכבך בשלום, לך לשחק רמי עם סביך וסבתותיך. חייה את חייך שמעבר בשמחה ובשלמות, ואנחנו פה נישאר עם הזכרונות, געגוע גדול ואהבה אין קץ.
אמא
