רון גרוס, חבר של המשפחה

הכרתי את רון לפני קצת יותר מ-6 שנים. ישר הרגשתי איזה חיבור מיוחד אליו. איזשהו קשר. 

אנחנו מאוד מאוד שונים. ויחד עם זאת, הרגשתי גם איזה דימיון. איזה אחווה. עברנו חוויות דומות בחיים. שנינו ביקרנו במחוזות השיגעון (באופן שונה, התמודדות שונה. אבל אותו מקום מפחיד). שנינו ראינו דברים שאנשים בד"כ לא רואים (חוץ מטליה, שגם היתה באותה השכונה). 

שנינו היינו במרכז במאניקייר ביחד, לנסות להתמודד עם החיים האלה, שהרגישו פשוט גדולים מדי. 

ממש רציתי לעזור לו, להציל אותו, לתת לו יד שיציל את עצמו. וממש הבנתי אותו. את הייאוש. את הוויתור. "אין מה לעשות". כי הייתי שם. הבנתי מתישהו שזה לא התפקיד שלי. ההבנה הזאת כאבה קצת, אבל גם שיחררה אותי לחיות את חיי. 

ניסיתי גם לתמוך בכם בכל מה שעבר עליו ועליכם. לכם זה היה ממש לא פשוט. ואחד הדברים שהכי כואבים, במיוחד כשראיתי את אוסף התמונות והציורים, זה שהיה לו כישרון מדהים, שנקבר ולא פותח. כי הוא לא האמין בעצמו, לא האמין שמה שיש לו לתת מעניין מישהו.

אני ממש מצטער על הסבל שלו, ושלכם.

תנצב"ה